מתקפת חיל הפרשים האוסטרלים בבאר-שבע (31 באוקטובר 1917)

המתקפה המפורסמת ביותר של חיל הפרשים האוסטרלים היתה הסתערות הפרשים בבאר-שבע, שהפכה לנקודת מפנה במערכה על ארץ-ישראל (פלשתינה). באמצע 1917 נעצרה המערכה לאחר שתי התקפות כושלות על קווי ההגנה התורכיים מסביב לעזה. המפקד הבריטי גנרל סר אדמונד אלנבי יזם התקפה חדשה: כיבוש באר-שבע, המרוחקת 45 ק"מ מעזה, שהייתה אבן היסוד לתוכניתו.

בבוקר ה-31 באוקטובר 1917 תקפו שלוש דיוויזיות חיל רגלים בריטיות יחד עם "הקורפוס המדברי הרכוב" את באר-שבע. למרות הצלחת המתקפה, היה ברור כבר בצהרי היום שנחוצה פעולה החלטית לתפיסת באר-שבע עוד באותו היום. בבאר-שבע היו מספר בארות והכוח התוקף, ובעיקר הסוסים, היו זקוקים נואשות למים. עם רדת הערב פקד לוטננט-גנרל שובל, מפקד "הקורפוס המדברי הרכוב", על חטיבת הפרשים האוסטרלים הרביעית לתקוף את העמדות התורכיות.

שני גדודים ובהם 800 פרשים, הסתדרו בשלוש שדרות, במרחק 300-500 מטר בין שורה לשורה, והחלו לנוע קדימה. במהרה נעשתה ההתקפה לדהירה והמרחק בין שורות הפרשים הצטמצם ל- 5 מטר אחד מהשני. הם דהרו לאורך שלושה קילומטרים בשטח חשוף מול אש מנשק קל וארטילריה עד שהגיעו לתעלות ההגנה התורכיות. מספר פרשים אוסטרלים זינקו מהסוסים ונלחמו פנים מול פנים עם החיילים התורכיים, בעוד ששאר הכוח המשיך לבאר-שבע לאבטח את העיר והבארות. 31 אוסטרלים ולפחות 70 סוסים נהרגו בהתקפה זו. מעל 1000 חיילים תורכיים נשבו וכן כמות גדולה של אספקה ותחמושת.

החדשות על הסתערות הפרשים האוסטרלים היכו גלים בכל העולם. כיבוש באר-שבע נזכר כהסתערות האחרונה בהיסטוריה של הפרשים והיא שברה את קו ההגנה התורכי ופתחה את מסע הכיבוש של פלסטינה שהסתיים בניצחון כוחות הברית במזרח התיכון ב-1918.

חיל הפרשים האוסטרלים

חיל הפרשים האוסטרלים זכה במוניטין רב במזרח התיכון במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914). חמש חטיבות פרשים אוסטרלים לקחו חלק בולט במערכה הארוכה והמפרכת בסיני ובנגב שהובילה למיגור הצבא התורכי מארץ-ישראל (פלשתינה דאז) וסוריה.

חטיבת פרשים אוסטרלית היתה מורכבת משלושה גדודים. בכל גדוד כ-600 חיילים ו-580 סוסים. הגדודים הוקמו על פי מחוזות, ושמרו על זיקה ישירה למחוזות ולערים שמהם באו. הפרשים אומנו לרכב לזירת הקרב ושם להלחם רגלית. כמוכן הם גם ביצעו סיורים וסריקות. הסוסים שלהם היו בעיקר סוסי Walers קטנים וחסונים יותר מהגזעים האנגליים, בנוסף להיותם מהירים, יציבים ומסוגלים לשאת משאות כבדים, לנוע למרחקים ארוכים ולעמוד בתנאי מדבר קשים.

חטיבת הפרשים הראשונה עזבה את אוסטרליה בשלהי 1914, בקבוצת התגבורת הראשונה של הכוח האימפריאלי האוסטרלי (.A.I.F). בראשית 1915, בעודם באימונים במצרים, הצטרפו אליהם שתי חטיבות נוספות. במאי 1915, הפליגו שלושת החטיבות לגליפולי ושרתו שם כחיל רגלים. הם ספגו אבדות רבות, בייחוד באוגוסט 1915, כששלושת הגדודים מחטיבת הפרשים השלישית איבדו 234 איש ו- 138 נפצעו בקרב כידונים כושל כנגד המעוזים התורכיים בחוף נק בגליפולי.

בראשית 1916 בעודם במצרים, עברו יחידות הפרשים ארגון מחדש. שני גדודים נשלחו לצרפת וחמש חטיבות נלחמו במערכת סיני-ארץ-ישראל (פלשתינה) שניהלו הבריטים כנגד הכוחות התורכים של האימפריה העות'מאנית. חטיבות הפרשים האוסטרלים והניו-זילנדים התארגנו מחדש ויצרו את "הקורפוס המדברי הרכוב" תחת פיקודו של לוטננט-גנרל סר הרי שובל.

בשונה ממלחמת החפירות הסטטית בחזית המערב, בצרפת ובפלנדריה, השטח החשוף ואופיה המשתנה של הלחימה במערכת סיני-ארץ-ישראל (פלשתינה) אפשרו לפרשים האוסטרלים לבטא את כושרם הקרבי ולקחת חלק פעיל בלחימה.

הפרשים התבלטו בניצחונות כנגד התורכים ברומני ובמגדבה ב-1916, בבאר-שבע ובירושלים ב- 1917, ובמגידו ובדמשק ב- 1918. כ- 17,000 חיילים אוסטרלים שרתו במזרח התיכון: כ- 5000 נפגעו, מתוכם 1,400 הרוגים.

מערכת סיני-ארץ-ישראל (פלשתינה) (1918-1915)

המערכה בסיני-ארץ-ישראל (פלשתינה) במלחמת העולם הראשונה הייתה שלב חשוב ביצירת מזרח תיכון מודרני.

בפרוץ המלחמה, שלטה האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון ,ממצרים דרך ארץ-ישראל (פלשתינה) וסוריה למסופוטמיה. באוקטובר 1914 נכנסה תורכיה העות'מאנית למלחמה לצד גרמניה ואיימה על האינטרסים הבריטיים במצרים, בייחוד על תעלת סואץ.

בראשית 1915 נבלמה ההתקפה התורכית בתעלת סואץ על ידי הכוחות הבריטיים. במהלך החודשים הבאים התמקדו המאמצים הצבאיים של שתי האימפריות במערכה בגליפולי. בראשית 1916 התכוונו שני הצדדים להרחיב את הלחימה לסיני. כוחות בעלות הברית באיזור, בהובלת הבריטים, כללו גם את מערך חיל הפרשים האוסטרלים.

באוגוסט 1916 , נכשל הניסיון השני של התורכים לתקוף את תעלת סואץ דרך רומני, בצפון סיני. התורכים אולצו לסגת צפונה, לכיוון ארץ-ישראל (פלשתינה), בזמן שכוחות בעלות הברית השיגו ניצחונות במגדבה בדצמבר 1916, וברפיח בינואר 1917. התורכים נסוגו לקו ההגנה המבוצר שהשתרע מעזה לתוככי הארץ, וחסמו את התקדמות בעלות הברית למרכז ארץ-ישראל (פלשתינה).

בנובמבר 1917, בעקבות הניצחון בבאר-שבע, תחת המפקד החדש הגנרל סר אדמונד אלנבי, הצליחו כוחות בעלות הברית לכבוש את עזה ולדחוק את התורכים צפונה. אלנבי בחר שלא לבצע התקפה ישירה על העמדות התורכיות בירושלים, אלא לאגוף אותם ולהכריחם לסגת. ב-11 בדצמבר 1917 נכנס אלנבי לעיר הקודש, ירושלים. כאות כבוד, הוא בחר לרדת מסוסו ולבוא בשעריה ברגל.

נסיגת התורכים העלתה את מורל בעלות ברית בעוד המצב בחזית המערב היה קשה. באמצע 1918 החלו כוחותיו של אלנבי להתקדם צפונה. בספטמבר השיגו ניצחונות במגידו ועמאן. ב-1 באוקטובר 1918 נכנסו הפרשים האוסטרלים לדמשק. ב-30 באוקטובר נחתם הסכם שביתת הנשק שסיים את המערכה עם תורכיה ושם קץ לשליטה התורכית באזור.